מדיניות סמים

הסוף למלחמה בסמים

דו"ח בן 81 עמודים הנושא את הכותרת "סוף למלחמה בסמים", פורסם שלשום בערב. מאחורי כתיבת הדו"ח עומדים  חמישה זוכי פרס נובל בכלכלה. המסר שעובר מהם לאו"ם ולמדינות העולם הוא חד משמעי: מדיניות המלחמה בסמים הנהוגה בעשורים האחרונים כשלה. יש לשים לה סוף. השלכותיה שליליות וגורמות לנזקים. הכלכלנים מצטרפים למסקנה אליה הגיעו בעבר בעלי מקצוע מתחומי בריאות הציבור,  ביטחון וזכויות אדם. הם קוראים למדינות להפסיק להעמיד לדין ולכלוא בבתי סוהר. בין המלצותיהם מתן דגש לטיפול ולצמצום נזקים.

את הדוח המלא ניתן לקרוא כאן.

מאז 2006 בקטגוריה "מלחמה או צמצום נזקים" העלתי רשומות המתייחסות לקוצר ידה של מדיניות "המלחמה בסמים" המוכרת גם כ "Zero Tolerance" ולנזקיה.  למשל היא גרמה לאלפי משתמשים ומכורים לסמים להפוך להיות לעבריינים בעלי רישום פלילי, לעצירים ולאסירים. מאמר שכתבתי בשנת 2007 בעיתון "הארץ" נשא את הכותרת "חולים לא עבריינים" וקרא כבר אז לרפורמה במדיניות הסמים. מולה מדיניות המתבססת על "גישת צמצום נזקים", מציעה מדיניות פרגמטית המבינה שלבני אדם מאז ומעולם יש נטיה להשתמש בחומרים פסיכואקטיביים. חומרים אלה עלולים להיות מזיקים מאוד ולהשפיע על הפרט, משפחתו וסביבתו, ועלינו לפעול למיזעורם. מדיניות המלחמה בסמים יצרה סטיגמה והפכה את הפנייה והנגישות לעזרה, לייעוץ ולטיפול לקשה. היא חילחלה לשירותי הטיפול לסוגיהם שלא השכילו לעקור מתוכם מרכיבים ענישתיים. מדיניות צמצום נזקים תסייע להם להציב מטרות ריאליות בנות השגה. את המשאבים הרבים המושקעים במלחמה הכושלת בסמים  ניתן יהיה להפנות להרחבת ופיתוח שירותי טיפול, מניעה ושיקום מתקדמים ומבוססי מחקר.

cover_Expert-group

מודעות פרסומת

כמה שיותר יותר טוב ?

בתחום מניעת השמוש בסמים רווחת הנחה בסיסית שכמה שיותר זה יותר טוב. כמה שיותר פעולות מניעה לתלמידים בבתי הספר – הרצאות, סדנאות, פעילויות יצירתיות, סיורים, סרטים, הצגות וכיו"ב יתנו מניעה יותר טובה. כמה שיותר פעולות מניעה לכמה שיותר תלמידים זה יותר טוב. כמה שיותר תגובות כאשר מתגלה שנער או נערה משתמשים לרעה בסמים כן ייטב – שיחות עם יועצת ביה"ס, עם הורים, קרובי משפחה אחרים, רכזת השכבה, מנהל ביה"ס, הפניה לטיפול פסיכולוגי, זימון לברור עם חוקר במחלק הנוער, קצין מבחן לנוער ו\או פקיד סעד לחוק הנוער, מפגש עם "מכור נקי" עם הרב השכונתי הרנטגן האולטרסאונד, בדיקות שתן וכיו"ב – כמה שיותר יותר טוב.
הגישה הזו מייצגת בין היתר את תחושת חוסר האונים ואת ההעדר של מענה יעיל ומוסכם. לכן ננקטת הגישה שלפיה יורים בהרבה כלים כדי לפגוע, מתוך ההנחה שמשהו אולי במקרה יעבוד.
אלא שפעולות מניעה רבות מדי עלולות להחטיא את המטרה, להעביר מסרים סותרים, לגרום לתחושת מיאוס או כפי שאמר לי פעם תלמיד "כל שנה יש בבית הספר פסטיבל סמים", הגודש מפחית את היעילות. פעילויות מניעה מרובות אפקטים וריגושים עלולות אף לעורר את הסקרנות ולהגביר את הדחף להתנסות. המחשבה שיש "לחסן" את כל האוכלוסיה מפני שימוש לרעה בסמים באמצעות הענקת פעולות מניעה לכל תלמיד היא בזבוז משווע של משאבים. הרוב המכריע של הצעירים המתנסים בסמים יפחיתו או יפסיקו ביוזמתם את השימוש גם ללא טיפול וללא פעולות מניעה. לעומת זאת, ניתן להגדיר אוכלוסיות סיכון ולהעניק להן תשומות יעילות יותר באופן ממוקד יותר. מרבית האוכלוסיה המועדת להינזק משימוש לרעה בסמים היא אוכלוסיה מנותקת שנפלטה מבתי הספר או ש"רשומה" בבית הספר, אוכלוסיה זו ראויה לתשומת לב מיוחדת משום שהיא היא האוכלוסיה המפתחת גם תלות והתמכרות.
מתקפת תגובות על נער המשתמש לרעה בסמים תגרום לתוצאה הפוכה מהרצויה. הוא עלול לפתח מצד אחד מגננה נוכח המתקפה – לא ישתף פעולה, יעדיף למדר ולהתנתק, ומצד שני כמות הלחץ שבו הנער שרוי תעלה, והוא עלול להגביר את השימוש כדי להפחית לחצים ולשפר את הרגשתו והתמודדותו עם המתקפה. תלמיד שאותר כמשתמש לרעה בסמים צריך לקבל את המענים הנכונים בהתאם לשלב בו הוא נמצא (Prochaska & DiClemente). נער כזה הוא נער שאסור לאבד אותו. הראיון המניע Motivational Interviewing של מילר ורולניק היא אחת הגישות היעילות להתערבויות בקרב צעירים שהשימוש שלהם בסמים הפך לבעייתי.

נכתב ב 30 באוגוסט 2009

המלחמה נכשלה

שבוע לאחר פרסום הכתבה המצוינת של ורד לי "מיליון רסיסים קטנים" על הבית ברחוב פיין 1 , מדווחת העיתונאית (מוסף "הארץ" 16.11.07) על נערה שנמצאה מתה במקום הנורא הזה, ולצידה תגובה תמוהה של מפקד המשטרה "היא במקרה קנתה את זה שם ומתה ממנת יתר".
העיתונות הישראלית אינה מדווחת בדרך כלל, על מקרי המוות כתוצאה מנטילת סמים. הנערה שמתה ברחוב פיין מס 1, מצטרפת לרשימה השקופה והארוכה של בני נוער ומבוגרים שמתו בעקבות שימוש בסמים, ולצידה בני משפחותיהם, הנושאים כאב כפול : את הכאב על אבדן יקיריהם ואת צריבת השתיקה, הכתם וההתעלמות מאסונם.
היכולת של החברה הישראלית להכיל בתוכה את רחוב פיין 1, להטמיע את הפלנטה האכזרית הזו בתוך שגרת החיים והטרדות הקטנות, היא עוד עדות לכך שעברנו פרק שהשחית אותנו. חרב האלימות, הרוע והדיכוי שינתה זה כבר את כיוונה והיא מופנית גם כנגד עצמנו.
הבית ברחוב פיין 1 אינו ההוכחה היחידה לכך שמדיניות המלחמה בסמים נכשלה. חרף כוונותיה הטובות, היא גורמת כנראה להחמרת הבעיה. יש להחליפה בגישה פרגמטית, שתנסה להפחית את נזקי החומרים המזיקים, שתזהה את השימוש בהם לרעה, כבעיה שמחפשת מענה, ולא כאויב שמזמין מלחמה. אז, נוכל להשקיע את המשאבים הרבים שייחסכו בפעולות טיפול ושיקום, וביוזמות להפחתת שיעורי המוות והתחלואה מסמים.

(פורסם במוסף הארץ 23.11.2007)

נכתב ב 22 בנובמבר 2007