שימוש והתמכרות לסמים אלכוהול והימורים

הכל אודות הפוקר

כמה כתבה בחדשות יכולה להיות לא מאוזנת ? עד כמה היא יכולה להתעלם מאספקטים הקשורים לבריאות הציבור ? את התשובה לכך תמצאו במהדורת חדשות 2 ב 18.4.14 בה שודרה כתבתו של אילן לוקץ' "קלף מנצח: האנשים שהפכו את הפוקר למקצוע". הכתבה היא שיר הלל למקצוע שהטיב לתארו אחד מהמהמרים : "הדרך הקשה ביותר להרוויח כסף קל". בכתבה לא נשמעו אפילו פעם אחת המושגים: "התמכרות" "מהמרים כפייתיים". איני מטיל ספק בעובדה שיתכן ויש פה ושם שחקני פוקר שאינם סובלים מהתמכרות. אולם, בין שחקני הפוקר יש כאלה שמשלמים מחיר נפשי, בריאותי חברתי ומשפחתי כבד. יש ביניהם כאלה שאיבדו את היכולת לווסת ולשלוט בהתנהגותם הכפייתית (ואני לא מדבר על דניאל מעוז שרצח את הוריו ושב לשלחן ההימורים). הם ממשיכים בהתנהגותם ההתמכרותית חרף הנזקים שההימורים גרמו להם. משהו קורה במוחם של מהמרים שמניע אותם להמשיך ולהמר.

מהמרים כולל שחקני פוקר מחשב מדווחים על : ניתוק קשרים עם חברים, פרידה מבנות זוג, פרידה מנשים וילדים, אבדן חסכונות ונכסים, שקיעה בחובות, שימוש בשקרים חוזרים ונשנים –  למשל הם יטענו שהרוויחו למרות שהפסידו, הזנחת בריאותם, נסיגה בהרגלי היגיינה אישית, ירידה בחשק המיני והימנעות מיחסי מין. עזיבת מקום עבודה, נשירה מלימודים, דיכאון, התקפי חרדה, ויתור על ערכים שבעבר הנחו את חייהם, עליה במוטיבציה לבצע עבירות פליליות למימון הפסדים, נטיה לשימוש בסמים ממכרים מרגיעים, מעוררים משככי כאב. ה – NCPG, or the National Council on Problem Gambling מעריך בכ 80% את המהמרים ששוקלים התאבדות. אחד מחמישה מהמרים ביצע ניסיון אובדני – פי שניים מאשר אלה הסובלים מהתמכרויות אחרות. אכן אוכלוסיית המהמרים היא אוכלוסיית סיכון אבדני. אבל את אילן לוקץ' זה לא מעניין חדשות 2 שידר כתבה המעודדת את הפוקר ככלי פרנסה ובכך לא שירת את טובת בריאות הציבור.

14-3-14-19

נכתב ב 19 באפריל 2014

מודעות פרסומת

כולם שותים

"כולם שותים יותר ממני". זה אחד מהמשפטים הראשונים שאני שומע שוב ושוב ממטופלים המגיעים לקליניקה, באופן פראדוכסלי זה עלול להיות משפט המחזק את ההערכה שמדובר בשתיין כבד.

המחקר קובע ששתיינים כבדים נוטים להערכת יתר את כמות שתיית האלכוהול של אחרים. ההערכה המוטעית הזו הנטועה עמוק בקרב שתיינים, מקורה כנראה בעובדה ששתיינים כבדים מוקפים בסביבה בה שיעור השתיינות הכבדה רבה יותר מהממוצע. סביר להניח שכך הם גם מוצאים צידוק לשתיינותם. התפיסה הנורמטיבית המוטעית Normative Misperception היא מדד מנבא לשתיינות כבדה. מחקרים מראים שתיקון התפיסה הנורמטיבית המוטעית אצל שתיינים כבדים, הביא להפחתה בכמות הנצרכת לפחות בטווח הקצר. האפליקציה המרשימה Drinks Meter עושה שימוש גם במדד זה ומבקשת מהנבדק להעריך האם הוא שותה כמו הממוצע מעל או מתחת. אם יש לכם חבר שתיין כבד המליצו לו על האפליקציה ונסו אותה גם אתם. אני ניסיתי.

זה עתה פורסמו נתוני הסקר העולמי הגדול ביותר שנערך אי פעם בנושא השימוש בסמים The 2014 Global Drug Survey (GDS2014) בהנהלת ד"ר אדם וינסטוק (Dr. Adam Winstock). הסקר הקיף כשמונים אלף משתתפים משבע עשרה מדינות שונות. (ישראל ? לא).

הממצא שאינו מפתיע כלל הוא שהאלכוהול הוא היום הסם הגורם נזק ליותר אנשים ומעורר את הדאגה הרבה ביותר אצל בני המשפחה והמקורבים לשתיין.

בראש עשרים הסמים בהם השתמשו ב 12 החודשים שקדמו לסקר, עומד ללא עוררין האלכוהול אחריו הסיגריות ובמקום השלישי הקנביס. בולט בהעדרו מהרשימה ההירואין. יש לי תחושת בטן שההירואין נמצא נמוך מתחת לרדאר.

אחד מהמדדים לנזקי סמים הוא פנייה לחדרי מיון בעקבות שימוש. גם כאן רוב הפונים שהגיעו לחדרי מיון עשו זאת בעקבות שתיית אלכוהול. נתון בולט נוסף הוא אחוזי הפנייה לחדרי מיון בעקבות שימוש בקנביס, כן אותו קנביס שכה רבים מעלים אותו על נס, מתברר שבמדינות כמו גרמניה שוויצריה ודנמרק פונים רבים לחדרי המיון בעקבות השימוש בו.

רכישת סמים לא חוקיים כרוכה לעיתים במגע עם סביבה עבריינית לא נחמדה. רוכשי קנביס בגרמניה צרפת ושוויץ דיווחו על חשיפה גדולה יותר לאלימות בעת הרכישה מצרכני קנביס במדינות אחרות.

אלה הם רק מעט מהממצאים של הסקר שווה לעיין בו ובסרטונים הנילווים אליו.

                                                            14-3-14-12נכתב ב 16 באפריל 2014

יש שתיין בסביבה ?

יש שתיין בסביבתך הקרובה. יתכן שהשתייה שלו מדאיגה אותך. שוב ושוב אני נתקל באנשים שהתלחשו אבל לא אמרו מילה לשתיין. ״זה לא העניין שלי״, ״לא רוצה לדחוף את האף שלי״, ״ לא רוצה לפגוע״ או ״אי אפשר לעזור לו״. יש מומחים שאומרים שרק כאשר הנזקים יצטברו אולי תהיה מוטיבציה לשינוי. יש בזה משהו אבל זה עלול להיות מאוחר מדי. ״ידענו שזה יגמר רע״ אומרים לעצמם חברים, כשהם שומעים שהוא דהר והתרסק לתוך עץ בשולי הכביש, דרס הולכי רגל, טבע בים או איבד עין בקטטת שיכורים אלימה. על כל שתיין שמדווח עליו בתקשורת יש מאתיים שלא שמעתם עליהם למרות ששתו את עצמם לדעת. בסוף השבוע האחרון דווח על שתיין שטבע בירדן ועוד שניים שהובהלו במצב לא טוב לבתי חולים. אבל על פי מספר שלוליות הקיא ברחובות שהולכות ומתרבות אפשר בקלות להעריך שיש לנו בעיה. שותים כאן בלי חשבון. כן כן אני מכיר את הנתונים ממזרח אירופה וגם ממערבה אבל זה כלל לא מנחם. צעירים שותים בחניון לפני שהם נכנסים למתחם המסיבה או למועדון. זו שתייה מהירה שמטרתה לחסוך כסף. שתיה מהירה שתיית bing היא שתיה מסוכנת. אחרים שותים וממשיכים לשתות ומאבדים את השליטה ואת יכולת הפיקוח העצמי – יכולת השמירה על עצמם. מתקשים לומר לעצמם עד כאן. הם שתויים לחלוטין וממשיכים לשתות. אחרים מצטרפים למשחקי שתיה. חלקם בסגנון "אמת או חובה", במקום להסיר את הבגדים שותים. משחקי שתיה אחרים נראים כמו רולטה רוסית – ברור שמישהו יפול.
חלק מהשתיינים שהגיעו אלי עשו זאת משום שבסביבתם הקרובה היה מישהו שאמר להם משהו כמו ״אני חבר שלך, רואה מה שקורה לך, דואג לך. כדאי שתפנה לעזרה. זה מה שאני הייתי עושה במקומך״. יכול להיות שהתגובה הראשונית תהיה שלילית ״אני בסדר. אני בשליטה״. אבל את מה שנאמר לו אי אפשר למחוק. אי שם, המשפט הזה שאמרתם לו שוכב במוחו וימשיך להדהד. ועוד עצה, הזמן הלא נכון לדבר עם מישהו ברצינות הוא כשהוא שתוי,שפוך שיכור. עדיף לדבר איתו כעבור יום.
השתיין יקר לכם ? אל תהססו לדבר עם הוריו, אחיו, אישתו. זו אינה הלשנה זו הגשת עזרה לחבר בצרה. זכרו השאלה אינה האם הוא אלכוהוליסט או מכור. הסימן הטוב ביותר המעיד על בעייתיות היא הדאגה או תחושת אי הנוחות המתעוררת אצלכם.
שמתם לב שנפלתי למלכודת וכתבתי כאן על השתיין בלשון זכר. אז לא זו בלבד שכל מה שכתוב כאן צריך היה להיות כתוב גם בלשון נקבה, אלא שנשים שתייניות מועדות להפוך להיות לקרבנות אונס, לתקיפה וניצול מיני. כשיש חברה שאיבדה את השליטה על השתיה – מוטלת חובה על חבריה להגן עליה. לא לעזוב אותה. אשה שתויה הופכת להיות כמעט בודאות לקרבן.
חלק מהשתיינים עושים שינוי בכוחות עצמם, אבל אחרים מתקשים לראות את חייהם בלי השתייה וזקוקים לעזרה מקצועית. זיכרו, הם זקוקים ראשית כל למישהו שיגיד להם ״אני דואג לך, קורה לך משהו רע, אפשר לשנות את זה.״.

 

image

נכתב ב 30 במרץ 2014

בעקבות מותו של פיליפ סימור הופמן

 

שחקן הקולנוע פיליפ סימור הופמן מת כנראה ממנת יתר מסמים. מותו "מצליח" להעלות לדיון סוגיות חשובות.

לפני שנה סיימתי את עבודתי כמנהל מרכז הגמילה מסמים ואלכוהול בליפתא שבירושלים, לאחר 42 שנים בשירות הציבורי פניתי לעבודה בקליניקה הפרטית*. מזה כשנה אני נותן טיפול, יעוץ והדרכה לאוכלוסיה שבדרך כלל נמנעת להגיע לשירותי בריאות ורווחה ציבוריים.

מתמכרים רבים ואיתם גם בני משפחתם נוטים לעיתים לדחות את הפנייה לעזרה. יש להם תקווה "שזה יעבור" "שהיא תצא מזה" מצד אחד, ומצד שני חשים חוסר תקווה מהאפשרות לשנות את המצב: "היה לי ברור שאחת מן השתיים או שאמות מהסמים או שאתאבד" אמר לי גבר אינטליגנטי בעל משרה מכובדת ומשפחה תומכת. הפנייה לעזרה מקצועית צריכה לא רק לחצות את ההכרה בקיומה של בעיה אלא גם את הקושי בהתמודדות עם הסטיגמה. ככל שהאדם ממוקם גבוה יותר בריבוד החברתי היכולת לחלוף מעל המשוכות בדרך לפנייה לעזרה אינה קלה יותר, ולעיתים ההיפך הוא הנכון. "אם יתברר במקום עבודתו של בעלי שהמנהל שלהם מכור, לא יהיה לו כל סיכוי הוא יהיה גמור" אמרה לי בטלפון אשה שלא חזרה אלי שוב. גם היא הרגישה שאין מוצא, היה לה קשה לארגן מחדש את סדרי העדיפות של חייה – לשים את בריאותו ולפעמים גם את חייו של בעלה לפני הקריירה שלו. "אני לא אלכוהוליסטית מחוקה" אומרת אישה באמצע שנות השלושים לחייה: "אני שותה כמו כולם מסביב, לא רואה מצב שהחיים שלי יהיו בלי שתייה, אני מושכת את היום עד הערב ואז מגיעה אל הרגע הנכסף". ומנסה להרגיע: "אני שותה רק בערב, זה מוכיח שאני שולטת במצב". אשליית השליטה בשימוש בסמים ובשתיית האלכוהול היא הנחמה או ההונאה העצמית. לפעמים תחושת השליטה המדומה היא מנוף לעוד כמה שנות שתייה הרסנית. קשה לה עדיין להבין שיש משהו בעייתי בדרך שבה היא שותה, שהעובדה שבמשך שעות היום היא עסוקה במחשבות על השתייה מבשרת רעות. היא מתארת את השתיינות כנורמה בסביבתה, כולם שותים: "אני לא מכירה אצלנו מישהו שלא שותה ולא מעשן". כשהמלצתי בפני גבר צעיר לפנות ליחידה אישפוזית לשם גמילה פיזית מסמים הוא פסל את האפשרות הזו על הסף. הוא חשש מהדימוי העברייני שיש למקום טיפול מעין זה. הקרימינליזציה של השימוש בסמים מרחיק רבים מפנייה לטיפול. ההתמכרות אינה רק "בעיה" או "מחלה" אלא גם "עבירה". המוטיבציה לקבל יעוץ וטיפול בהתמכרות מאופיינת באמביוולנטיות רבה, הסטיגמה המלווה את התופעה מסבכת ומקשה. כך אנחנו שומעים מעמיתינו בארצות הברית שרק 10 אחוזים מכלל הזקוקים פונים לעזרה מקצועית.

בעיה קשה נוספת היא נחלת אלו שסיימו טיפול וגמילה והיא ההתמודדות עם הכמיהה. אחת התוצאות הלא נדירות של הגמילה היא החזרה לשימוש ולשתיה. "המעידה החד פעמית" עלולה להפוך "לנפילה". והנה שוב הסטיגמה "שימוש חד פעמי חוזר" הוא "מעידה" וחזרה לשימוש ולשתייה הם "נפילה" – ביטויים עמוסי שיפוטיות וגינוי. כששחקן הקולנוע פיליפ סימור הופמן חזר להשתמש בהירואין הוא "מעד" "נפל". בעיני סביבתו ובעיני הציבור הרחב "נפילה" זו היא עדות לכשל באופיו ולא לחומרת מחלתו – התמכרותו. מחלות עלולות להתפרץ שוב מבלי שהחולים ירגישו אשמה או בושה. לא כך הדבר כשמדובר בהתמכרות. כך אולי מצא את עצמו פיליפ סימור הופמן מחוץ למשפחתו בודד וכלוא בכלימתו.

* קליניקה בירושלים ובתל אביב 057-537-2468

IMG_7950

נכתב ב 5 בפברואר 2014

תינוק שנשכח

אנחנו מזדעזעים מהעובדה שהורים שוכחים את ילדיהם למות מחום בתוך מכוניות. מדובר במקרים מצערים וקורעי לב, אך למען האמת ולנחמתנו במקרים בודדים בלבד. אין זו תופעה המונית או מכת מדינה חלילה.  אבל כנראה שדי בכך כדי לייצר תהודה תקשורתית רחבה. זה סוג אירוע שמפיק ריגוש – דרמה טרגדית. אב מסור אם למופת ברגע של הסח הדעת, משאירים את ילדם הפעוט בודד למותו, ולא סתם מוות – למוות אכזר במכונית סגורה ולוהטת. זה עובד עלינו חזק – מחובר בנימים דקים המוליכים לאחור אל ימים שבהם אבותינו הקדומים נהגו להקריב את ילדיהם להפיס את חמתו של האל או לרצות את המולך: "וּבָנוּ בָּמוֹת הַתֹּפֶת אֲשֶׁר בְּגֵיא בֶן הִנֹּם לִשְׂרֹף אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם בָּאֵשׁ אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי"  (ירמיהו ז, ל"א). ברדיו הסופר-נני-איזו-ממי מככבת בתשדיר שירות למניעת נטישת ילדים במכוניות. בקולה שהפך זה מכבר לסמכות החינוכית של המדינה לנחמן שי של ההורים בחדר הילדים האטום. היא מציעה להניח תיק ליד הילד מאחור, היא מכירה אותנו היטב ויודעת שאת התינוק אולי נשאיר אבל את התיק או הסמרטפון לא ולא. ואולי גם כדאי להתקין עליו אפליקציה "איפה הילד" או "קו-קו מי שכח את הילד באוטו ? קו-קו". וכולם מחכים בקוצר רוח לשמוע שאף אחד לא שכח היום את ילדו, ואם לא מחר אז מחרתיים.

ומה על הנערים שמעשנים או מסניפים את עצמם לדעת בחומרים הסינטטיים שהשד יודע מהם. אלה שמכונים "סמים חוקיים", שרוכשים אותם בדוכנים ובפיצוציות, תחת כל עץ רענן – שמשנים חדשות לבקרים את שמם והרכבם: קטורת, נייס גאי, מבסוטון, חגיגת, מסטולון ואמסטרדם. מה עליהם ? מדוע להם אין תשדיר שרות ? מדוע סופר-נני-איזו-ממי לא אומרת להם ברדיו": "דיר באלאק ילדים, זה לא גראס זה לא אקסטזי, זה חומר רע מאוד ממכר דופק את השכל והחיים". ומה עם מאות המתאבדים ? למה כאן לא מגייסים את הסופרנניאיזוממי שתגיד להם איזו מילה שתעשה גם להם סדר בחיים. ברור שלא, למות או להתחרפן ממסטולון או מהתאבדות, זה לא אותו דבר. בהתאבדות, אין אין את זה. זה לא חזק כמו לשכוח תינוקת אל מותה. זה לא אותו דבר. מה אני בכלל משווה.

נכתב ב 21 ביולי 2013

שביל עכו

נפלה ריקנות של תשעה באב בכיכר המושבות. לשוליים יש שוליים. ושולי השוליים הם עצב גדול ופחד. הקשתי במפה "רחוב עכו" בתל אביב. המפה האינטרנטית תיקנה אותי שוב ושוב "שביל עכו". במו עיני ראיתי שלט כחול "עכו" ועוד שורה מבהירה "עיר נמל" או "עיר חוף בישראל". אבל האינטרנט יודע  טוב יותר, זה אינו רחוב. כך נראה השביל המוליך אל השאול. אין מוסיקת רקע. אין כתוביות. בהתחלה סתם עזובה, החצר האחורית של האחוריים. בבת אחת כמעט ללא הכנה, מתגלה המחזה. יאמר מיד, הבימוי רע, מרושל ולא אמין. לפחות שלושה שחקנים מחזיקים את המזרקים בפה, מפנים את ידיהם למלאכת הקשירה והנבירה בורידים ששקעו. שחקן אחד יושב בכסא גלגלים, לידו גבר שדוף בעל גולגולת ציפורית ועיניים חיות, מאחוריו קצת בצד צעיר מחפש מקום בירכו. הראשון שקידם את פנינו, המחט היתה תקועה בזרועו כשהוא צולל ונעור בתוך עולמו. מולו על מזרון בלב הזוהמה – חברו, הלום סמים מכוסה בזבובים. במרפסת בבית המשותף המשקיף אל התופת עומד צעיר אפריקאי ומתגלח. רכב חונה ומתוכו יוצא זוג, הם ניצבים מעולים, ממלאים כהלכה את תפקיד המנוכרים הלא שייכים שנקלעו למקום. עוד ועוד שחקנים זרמו אל השביל בעודנו יוצאים אל העולם הנורמלי – קולנוע מרכז וגן לוינסקי.

אני כל כך רוצה להגיד לכם: אל דאגה ילדים, זה לא באמת היה מה שראיתם. זה כאילו. אין דברים כאלה בחיים האמיתיים. מישהו ודאי עושה סרט, בננה ספליט, מצלמה נסתרת. עוד מעט יקפוץ איזה ליצן חיים הכט יגאל שילון ויגיד שהכל סתאאם יצפאן, ושאכלתם אותה. ננשום בהקלה לרווחה. למשך כמה דקות נגער בעצמנו, שהתפתנו להאמין שזה יכול להתרחש חמש דקות הליכה מהמיכנסונים הקצרצרים המופלאים המסתובבים בשדרות רוטשילד הלוך ושוב. אבל לא. זה אכן היה וזה ממשיך להיות כל יום. גם כשאנחנו לא רואים ולא עוברים שם, כאילו בטעות, בחצר האחורית של השוליים.

בשעה שרבבות יהודים אבלים מילאו את הכותל המערבי ובתי הכנסת לבכות ולזעוק מרה על בית מקדשנו שחרב, באותה שעה לא בכה איש על אלה שנגזר עליהם להיות חלק מהסיוט ב"שביל עכו" בואך אל שאול תחתיות.

נכתב ב 16 ביולי 2013

התעללות בחסרת ישע

לאמי ויינהואס יש בעיית סמים קשה.
היא לא רק תחת השפעה מסיבית של חומרים אלא גם סובלת וחסרת אונים. בובה מסמורטטת על חוט. לרגעים אלימה, לרגעים מנותקת ובעיקר אבודה.
על הבמה הזו היא לא היתה צריכה לעלות. בסביבתה היה צריך להיות מבוגר אחראי שהיה חייב לומר לה לא. אבל לא היה שם מישהו כזה. ואולי ההיפך מכך – המכונה שאוהבת כסף ומאמינה שהקהל הוא אוסף מעריצים שוטים שאפשר להתל בו, למכור לו הצגה שקוראים לה "הזמרת לא כל כך שרה אבל נראה לכם כמה היא מסטולית", המכונה הדורסנית הזו זורקת את האישה השבורה הזו לבמה. ועל הבמה היא אומללה ולא מצליחה לשיר אלא רק להזיז מדי פעם את הגוף בתנועות מכניות מביכות.
להעלות את אמי ויינהואז במצבה על הבמה זוהי התעללות בחסרת ישע וניצול מכפיר.
אמי ויינהואז היא אמן מוכשר זמרת מרתקת, כפי שנראה עכשיו החומרים הממכרים דופקים לה את החיים והקריירה. האם אין שם בסביבה מישהו ששומר עליה באמת ?


נכתב ב 21 ביוני 2011