על השאלה המוצגת בכותרת אין תשובה. לא סופרים אותם בישראל.
במשך שנות עבודתי נפגשתי לדאבוני באירועים עצובים וכואבים שבהם גברים נשים ובני נוער מתו כתוצאה מנטילת מנת יתר של סמים, תרופות ואלכוהול. ברוב המחלט של המקרים לא היה באירוע חשיבות כדי להגיע לחדשות. צעיר שמת ממנת יתר אינו צעיר שמת כתוצאה מדקירת טרוריסט או מאחר שנהרג בתאונת דרכים או שנפל מפיגום באתר בניה. מוות ממנת יתר אינו מעניין הוא מוות שקוף. אפשר להניח שרבים מהם רצו מאוד לחיות. במרבית המקרים הם לא בחרו למות כפי שלא בחרו להיות מכורים. יש בתוכם כאלה שמאסו בחיים שחיו בייאוש ובמצוקה גדולה. יתכן שחלק מהם השתמשו במנת היתר כאמצעי אובדני. כל מי שמת ממנת יתר משאיר אחריו הורים או אחים או בני זוג וילדים, מ חברים, שכנים או עמיתים לעבודה. השכול והאבדן עטופים בשתיקה או בושה ברגשות אשם ובתחושת כישלון.
פעמים רבות חבריו של משתמש שנכנס למצב של ממנת יתר מבחינים בזמן אמת בסימנים המדאיגים. הם נבהלים מאוד, בורחים ומשאירים אחריהם אדם נוטה למות.
מוות ממנת יתר ניתן למנוע. מצב של מנת יתר הוא הפיך אם מזעיקים עזרה רפואית – אמבולנס ורופא דחוף. זריקת הנרקן מצילה חיים. יש בעולם פרוייקטים שבהם מנגישים את הנרקן לאוכלוסיות מועדות למוות ממנת יתר.
היתה לי הזכות לפני שנים רבות להפיק, לחבר ולהפיץ עלון למניעת מוות ממנת יתר. הוא הגיע לידי מאות מכורים וידוע לי שהציל חיים. אף אחד מהגורמים לא היה מוכן להמשיך ולממן את הפצת העלון. אף לא גורם ממלכתי או מסחרי אחד לא היה מוכן לתת לו חסות.
ב 31 לאוגוסט מתקיים היום הבינלאומי למודעות למנת יתר. בישראל אין לו הד.
מי יזיז את הבאנג שלי 