בעקבות מותו של פיליפ סימור הופמן

 

שחקן הקולנוע פיליפ סימור הופמן מת כנראה ממנת יתר מסמים. מותו "מצליח" להעלות לדיון סוגיות חשובות.

לפני שנה סיימתי את עבודתי כמנהל מרכז הגמילה מסמים ואלכוהול בליפתא שבירושלים, לאחר 42 שנים בשירות הציבורי פניתי לעבודה בקליניקה הפרטית*. מזה כשנה אני נותן טיפול, יעוץ והדרכה לאוכלוסיה שבדרך כלל נמנעת להגיע לשירותי בריאות ורווחה ציבוריים.

מתמכרים רבים ואיתם גם בני משפחתם נוטים לעיתים לדחות את הפנייה לעזרה. יש להם תקווה "שזה יעבור" "שהיא תצא מזה" מצד אחד, ומצד שני חשים חוסר תקווה מהאפשרות לשנות את המצב: "היה לי ברור שאחת מן השתיים או שאמות מהסמים או שאתאבד" אמר לי גבר אינטליגנטי בעל משרה מכובדת ומשפחה תומכת. הפנייה לעזרה מקצועית צריכה לא רק לחצות את ההכרה בקיומה של בעיה אלא גם את הקושי בהתמודדות עם הסטיגמה. ככל שהאדם ממוקם גבוה יותר בריבוד החברתי היכולת לחלוף מעל המשוכות בדרך לפנייה לעזרה אינה קלה יותר, ולעיתים ההיפך הוא הנכון. "אם יתברר במקום עבודתו של בעלי שהמנהל שלהם מכור, לא יהיה לו כל סיכוי הוא יהיה גמור" אמרה לי בטלפון אשה שלא חזרה אלי שוב. גם היא הרגישה שאין מוצא, היה לה קשה לארגן מחדש את סדרי העדיפות של חייה – לשים את בריאותו ולפעמים גם את חייו של בעלה לפני הקריירה שלו. "אני לא אלכוהוליסטית מחוקה" אומרת אישה באמצע שנות השלושים לחייה: "אני שותה כמו כולם מסביב, לא רואה מצב שהחיים שלי יהיו בלי שתייה, אני מושכת את היום עד הערב ואז מגיעה אל הרגע הנכסף". ומנסה להרגיע: "אני שותה רק בערב, זה מוכיח שאני שולטת במצב". אשליית השליטה בשימוש בסמים ובשתיית האלכוהול היא הנחמה או ההונאה העצמית. לפעמים תחושת השליטה המדומה היא מנוף לעוד כמה שנות שתייה הרסנית. קשה לה עדיין להבין שיש משהו בעייתי בדרך שבה היא שותה, שהעובדה שבמשך שעות היום היא עסוקה במחשבות על השתייה מבשרת רעות. היא מתארת את השתיינות כנורמה בסביבתה, כולם שותים: "אני לא מכירה אצלנו מישהו שלא שותה ולא מעשן". כשהמלצתי בפני גבר צעיר לפנות ליחידה אישפוזית לשם גמילה פיזית מסמים הוא פסל את האפשרות הזו על הסף. הוא חשש מהדימוי העברייני שיש למקום טיפול מעין זה. הקרימינליזציה של השימוש בסמים מרחיק רבים מפנייה לטיפול. ההתמכרות אינה רק "בעיה" או "מחלה" אלא גם "עבירה". המוטיבציה לקבל יעוץ וטיפול בהתמכרות מאופיינת באמביוולנטיות רבה, הסטיגמה המלווה את התופעה מסבכת ומקשה. כך אנחנו שומעים מעמיתינו בארצות הברית שרק 10 אחוזים מכלל הזקוקים פונים לעזרה מקצועית.

בעיה קשה נוספת היא נחלת אלו שסיימו טיפול וגמילה והיא ההתמודדות עם הכמיהה. אחת התוצאות הלא נדירות של הגמילה היא החזרה לשימוש ולשתיה. "המעידה החד פעמית" עלולה להפוך "לנפילה". והנה שוב הסטיגמה "שימוש חד פעמי חוזר" הוא "מעידה" וחזרה לשימוש ולשתייה הם "נפילה" – ביטויים עמוסי שיפוטיות וגינוי. כששחקן הקולנוע פיליפ סימור הופמן חזר להשתמש בהירואין הוא "מעד" "נפל". בעיני סביבתו ובעיני הציבור הרחב "נפילה" זו היא עדות לכשל באופיו ולא לחומרת מחלתו – התמכרותו. מחלות עלולות להתפרץ שוב מבלי שהחולים ירגישו אשמה או בושה. לא כך הדבר כשמדובר בהתמכרות. כך אולי מצא את עצמו פיליפ סימור הופמן מחוץ למשפחתו בודד וכלוא בכלימתו.

* קליניקה בירושלים ובתל אביב 057-537-2468

IMG_7950

נכתב ב 5 בפברואר 2014

מודעות פרסומת